הלכות איסורי מזבח פרק ב

א) כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה, חמישים; וכבר נמנו. [ב] ויש מומין אחרים מיוחדין בבהמה, ואינם ראויין להיות באדם; ושלושה ועשרים הן, וזה הוא פרטן: (א) אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם. (ב) עינה אחת גדולה כשל עגל, והשנייה קטנה כשל אווז; אבל אם הייתה אוזן גדולה ואוזן קטנה, אפילו קטנה עד כפול -- כשר. (ג) אם יש בלובן עינה יבולת שיש בה שיער. (ד) אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה. (ה) פיה דומה לשל חזיר -- פרוס, אף על פי שאינו מחודד כשפוד. [ג] (ו) חיטיה החיצונות שניקבו. (ז) או שנגממו, אף על פי שנשאר מקצתן. (ח) או שנפגמו. (ט) אם נעקרו חיטיה הפנימייות -- שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת, הן נראין חסרין. [ד] (י) אם ניטלו קרניה וזכרותן עימהן, ולא נשאר מהן כלום; אבל נקבה שיש לה קרניים, כשרה. (יא) אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה. (יב) אם נפגמה הערווה של נקבה. (יג) אם נפגם הזנב מן העצם, אבל לא מן הפרק. (יד) אם היה ראש הזנב מפוצל לשניים, בשני עצמים. (טו) אם היה בין חוליה לחוליה מלוא אצבע בשר. (טז) אם היה הזנב קצר. ועד כמה, בגדי -- חוליה אחת, מום; שתיים, כשר. ובטלה -- אורך שתי חוליות, מום; הייתה שלוש, כשר. (יז) זנב הגדי שהיה רך ומדולדל, דומה לשל חזיר. (יח) אם נשבר עצם הזנב; אבל אם נשבר עצם מצלעותיו, כשר -- מפני שאינו בגלוי. [ה] (יט) בעל חמש רגליים. (כ) אם אין לו אלא שלוש רגליים. (כא) אם הייתה אחת מרגליו וידיו פרסתה עגולה, כשל חמור -- אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה. (כב) אם הייתה רגלו או ידו קלוטה כשל חמור, וזה הוא "קלוט" (ויקרא כב,כג) האמור בתורה. (כג) אם נגממו טלפיה וזכרותן עימהן, אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר.

ב) [ו] כל מום משלושה ושבעים מום המנויין בבהמה, פוסלין אותה מן הקרבן. ואם נפל אחד מהן בתמימה שהיא קודש -- תיפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם: שאף על פי שאינו כשר לקרבן, אינו נפדה; אלא יהיה קיים ורועה עד שייוולד בו מום אחר קבוע משאר המומין, וייפדה.

ג) וכן בהמת קודשים שנולד בה מום עובר -- אינה קרבה, ולא נפדית. [ז] ארבעה מומין עוברין יש באדם ובבהמה, ואלו הן: (א) גרב לח. (ב) חזזית שאינה מצרית. (ג) מים שיורדין בעין, ואינן קבועין. (ד) סנוורים שאינם קבועין.

ד) [ח] יש שם ארבעה חוליים אחרים -- אם נמצא אחד מהן בבהמה, אין מקריבין אותה, לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אומר "מבחר נדריך" (ראה דברים יב,יא); ואלו הם: (א) מי שבלובן עינו יבולת שאין בה שיער. (ב) אם נגממו קרניו, אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר. (ג) אם נפגמו חיטיו הפנימייות. (ד) אם נגממו חיטיו הפנימייות. אם היה אחד מכל אלו בקודשים -- לא קרבין, ולא נפדין; אלא ירעו עד שייפול בהן מום. ואם הקריבן, ייראה לי שהורצו.

ה) [ט] וכן בהמת קודשים שנעברה בה עבירה, או שהמיתה את האדם בעד אחד או על פי הבעלים -- לא קרבה, ולא נפדית: עד שייוולד לה מום קבוע.

ו) [י] בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרין אותה באכילה, אסורה לגבי המזבח -- הרי הוא אומר "הקריבהו נא לפחתך, הירצך או היישא פניך" (מלאכי א,ח). ואף על פי שאינה ראויה לקרבן, אין פודין אותה -- שאין פודין את הקודשים להאכילן לכלבים; אלא ירעו עד שימותו, וייקברו.

ז) [יא] נשחטה, ונמצאת טריפה -- הרי זו תצא לבית השריפה. וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיין חסר, אף על פי שאינה טריפה, כגון שנמצאת בכליה אחת, או שניטל הטחול -- הרי זו אסורה למזבח, ותישרף: לא מפני שהיא בעלת מום, שאין חיסרון מבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר "תמימים יהיו לכם" (במדבר כח,לא). וכל היתר, כחסר; לפיכך אם נמצא לה שלוש כליות או שני טחולים, פסולה.

ח) [יב] איזה הוא סנוורים קבועים, כל ששהה שמונים יום ולא ראה. ובודקין אותו שלושה פעמים -- ביום שבעה ועשרים מעת שהרגישו בו, וביום ארבעה וחמישים, וביום שמונים. אם ראה, מונים לו שמונים יום מעת שפסקה ראייה.

ט) [יג] ובמה ייוודע שהמים קבועין, כשאכלה עשבים לחים מראש אדר עד חצי ניסן, ואכלה אחר כן עשבים יבשים אלול וחצי תשרי, ולא נתרפית -- הרי אלו מים קבועין. [יד] וכמה תאכל מעשבים אלו הלחים בזמן הלח, והיבשים בזמן היבש -- כגרוגרת או יותר, קודם סעודה ראשונה של כל יום בשלושה חדשים אלו.

י) וצריך שתאכל אותן בכל יום, אחר שתייה; ותהיה מותרת בשדה, בעת אכילה; ולא תהיה לבדה, אלא היא ובהמה אחרת לצוות עימה. אם נעשה לה כל אלו, ולא נתרפית -- הרי אלו קבועין ודאי. ואם חסר אחד מכל אלו, הרי זה ספק; ואינה קרבה, ולא נפדית.

יא) [טו] כיצד, אכלה הלח כמשפטו באדר כולו וחצי ניסן, ואכלה אחריו היבש כמשפטו בחצי ניסן ואייר, שנמצא שאכלה בשלושה חדשים על הסדר, או שאכלה כגרוגרת אחר אכילה, או קודם שתייה, או שהייתה קשורה, או שהייתה לבדה, או שהייתה בגינה הסמוכה לעיר, ולא נתרפית -- כל אלו ספק קבועין או עוברין; לפיכך אם הטיל בה מום אחר, אינו לוקה.

יב) אכלה כמשפטה בזמני האכילה, ולא נתרפית, והרי היא בעלת מום קבוע -- [טז] יש בדבר ספק, אם למפרע היא בעלת מום קבוע מעת שבאו לה המים, או מעת שנתייאשו מרפואתה; לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה, ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה -- הרי הוא ספק מועל, ואינו מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו.

---

הלכות איסורי מזבח פרק ג

א) אין המומין פוסלין בעוף, וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף -- שלא נאמר "תמים זכר" (ויקרא כב,יט) אלא בבהמה בלבד. במה דברים אמורים, במומין קטנים; אבל עוף שיבש גפו, או נסמית עינו, או נקטעה רגלו -- אסור לגבי המזבח, שאין מקריבין חסר כלל. וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותו באכילה, הרי זה נפסל לקרבן.

ב) תורים קטנים ובני יונה גדולים -- פסולין, שנאמר "מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א,יד): תחילת הציהוב בזה ובזה, פסול; ועד מתיי יהיו בני יונה כשרים, כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם; והתורים כשרים, משיזהיבו.

ג) הטומטום והאנדרוגינוס -- אף על פי שאין לך מום גדול מהם, הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת: לפי שהן ספק זכר ספק נקבה, הרי הן כמין אחר; ובקרבנות נאמר "זכר תמים" (ויקרא א,ג; ויקרא א,י; ויקרא ד,כג) ו"נקבה תמימה" (ויקרא ד,לב) -- עד שיהיה זכר ודאי, או נקבה ודאית. לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס, פסול למזבח.

ד) וכן הכלאיים, ויוצא דופן, ומחוסר זמן -- פסולין, אף על פי שאין בהם מום: שנאמר "שור או כשב או עז" (ויקרא כב,כז), עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו -- לא שיהיה מעורב מכשב ועז; "כי ייוולד" (שם), פרט ליוצא דופן; "והיה שבעת ימים" (שם), פרט למחוסר זמן; "תחת אימו" (שם), פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אימו.

ה) הנדמה -- אף על פי שאינו כלאיים, הרי הוא פסול למזבח. כיצד, רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין כשב -- אף על פי שיש בו מקצת סימנין -- הואיל והוא דומה למין אחר, פסול כבעל מום קבוע: שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי.

ו) וכן הרובע, והנרבע, והמוקצה לעבודה זרה, והנעבד, אף על פי שהוא מותר באכילה -- הרי הן פסולין לגבי המזבח: שנאמר "כי מושחתם בהם" (ויקרא כב,כה) -- כל שיש בו השחתה, פסול; ובעבירה הוא אומר "כי השחית כל בשר" (בראשית ו,יב), ובעבודה זרה כתוב "כי שיחת עמך" (שמות לב,ז).

ז) וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם -- הרי הן כרובע או נרבע, ופסולין למזבח. [ז] וייראה לי, שאף על פי שאין כל הפסולין האלו ראויין לקרבן -- אם עבר והקריבן, אינו לוקה מן התורה: לפי שלא נתפרשה אזהרתן.

ח) אבל אתנן זונה ומחיר כלב, אסורין לגבי המזבח; והמקריב אחד מהן, או שניהן כאחד -- לוקה אחת, שנאמר "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" (דברים כג,יט): ומפני מה לוקה אחת על שניהן, מפני שנאמרו בלאו אחד.

ט) [ח] מצות עשה להקריב כל הקרבנות, מיום השמיני והלאה -- שנאמר "והיה שבעת ימים, תחת אימו; ומיום השמיני, והלאה -- יירצה" (ויקרא כב,כז); וכל שבעת הימים, הוא נקרא מחוסר זמן. ואף על פי שמחוסר זמן פסול -- אם עבר והקריבו, אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה; ולא נרצה הקרבן.

י) [ט] תורים שלא הגיע זמנן, שהן כמחוסר זמן בבהמה, ובני יונה שעבר זמנן -- הכול כבעל מום; והמקריבן, אינו לוקה -- אף על פי שהקרבן פסול, ולא נרצה.

יא) [י] המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכלאיים ויוצא דופן, למזבח -- הרי זה כמקדיש עצים ואבנים: לפי שאין קדושה חלה על גופן, והרי הן חולין לכל דבר. ויימכרו, ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה; ואינן כבעל מום -- שבעל מום, יש במינו קרבן.

יב) אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר -- הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; וירעו עד שייפול בהן מום קבוע, וייפדו עליו. וכן המקדיש מחוסר זמן, הרי זה כמקדיש בעל מום עובר; ואינו לוקה, כמו שביארנו.

יג) [יא] נמצאו כל האסורין למזבח, ארבעה עשר; ואלו הן -- (א) בעל מום, (ב) ושאינו מן המובחר, (ג) ומחוסר אבר מבפנים, (ד) וטריפה, (ה) וכלאיים, (ו) ויוצא דופן, (ז) ורובע, (ח) ונרבע, (ט) ושהמית את האדם, (י) הנעבד, (יא) המוקצה, (יב) האתנן, (יג) המחיר, (יד) מחוסר זמן.

יד) [יב] כל האסורין לגבי המזבח, אוסרין בכל שהן: אפילו נתערב אחד בריבוא -- נפסד הכול, ונפסל למזבח; וכולן, ולדותיהן מותרין למזבח -- חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם, שוולדן אסור למזבח כמותן.

טו) [יג] במה דברים אמורים, בשנעברה בה עבירה או שהמיתה כשהיא מעוברת -- שהרי הוולד מצוי עימה בעת שנפסלה, והיה כאבר מאבריה; אבל אם נתעברה אחר שנעברה בה עבירה או אחר שהמיתה -- הרי הוולד כשר למזבח. אפילו נרבעה כשהיא מוקדשת, ואין צריך לומר אם נרבעה והיא חולין, ואחר כך הקדישה, ונתעברה -- שוולדה מותר. וכן אפרוח ביצת טריפה, מותר למזבח.

טז) [יד] המשתחווה לקמה -- חיטיה מותרין למנחות, שהרי נשתנו, ונדמו לוולדות של איסור מזבח, שהן מותרין. וכן בהמה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה -- מותרת למזבח, שהרי נשתנו.

יז) [טו] לוקחין כל הקרבנות מן הגויים; ואין חוששין לא משום רובע ונרבע, ולא משום מוקצה ונעבד -- עד שייוודע בודאי שזה נפסל: הרי הוא אומר "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר -- למען זבוח, לה' אלוהיך" (שמואל א טו,טז).

---

הלכות איסורי מזבח פרק ד

א) אחד הבהמה ואחד העוף שנרבע, או שהמית את האדם, או הוקצה, או נעבד -- הכול פסול לגבי המזבח. [ב] הרובע והנרבע ושהמית את האדם -- אם היו שם שני עדים, הרי הבהמה או העוף נסקלין, ובשרן אסור בהניה; ואין צריך לומר באלו, שהן אסורין לגבוה.

ב) ובמה אמרו שהן אסורין למזבח, בשהיו מותרין להדיוט -- כגון שהיה שם עד אחד בלבד, והבעלים שותקין, או על פי הבעלים, אף על פי שאין עד כלל; היה שם עד אחד, והבעלים מכחישין אותו -- הרי אלו מותרין, אף למזבח. [ג] בהמה ששחקו בה, והגיחוה, עד שהמיתה את האדם -- הרי זו כשרה למזבח, מפני שהיא כאנוסה.

ג) אין הבהמה נפסלת משום רובע או נרבע, עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד, בין ישראל בין גוי בין עבד -- הואיל ורבעה אדם, נפסלה. ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה -- אינה נפסלת עד שתהיה האישה הנרבעת בת שלוש שנים ויום אחד, או יהי האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד.

ד) מאימתיי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה, משיעשו בהן הכומרים מעשה -- כגון שיגוזו אותו, או יעבדו לשם עבודה זרה; אבל בדברים, אינו נעשה מוקצה -- שאין הקדש לעבודה זרה.

ה) הרובע והנרבע, בין שהייתה הבהמה שלו בין שהייתה של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה -- הרי זו אסורה למזבח. אבל המוקצה -- אם היה שלו והוקצה קודם שיקדיש, נפסל. הקצה של חברו, או שהקצה שלו אחר שהקדישו -- הרי זה מותר: שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו.

ו) הנעבד, בין שעבד שלו בין של חברו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדש בין לאחר הקדש -- הרי זה אסור; וירעה עד שייפול בו מום קבוע, וייפדה בו כמו שביארנו. והנעבד -- הוא וכל מה שעליו, אסורין למזבח, שכל ציפויי נעבד, אסורין בהניה; אבל המוקצה -- הוא אסור, ומה שעליו מותר למזבח.

ז) המשתחווה להר -- אף על פי שהוא מותר בהניה, הרי אבניו אסורין למזבח; וכן המשתחווה למעיין הנובע בארצו, הרי מימיו פסולין לנסך. אשרה שבטלה, אין מביאין ממנה גזרים למערכה. וכן המשתחווה לבהמה -- כשם שנפסלה למזבח, כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות, ושוקיה לחלילין, ובני מעיה לנימין: הכול פסול. [ח] כל שיש בו שם עבודה זרה -- לא ייעשה למלאכת הקודש, אף על פי שהוא מותר בהניה.

ח) איזה הוא אתנן, האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך -- אחד זונה גויה, או שפחה, או ישראלית שהיא ערווה עליו, או מחייבי לאוין. אבל הפנויה -- אפילו היה כוהן, אתננה מותר; וכן אשתו נידה, אתננה מותר -- אף על פי שהיא ערווה. [ט] נשא אחת מחייבי לאוין -- כל שייתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן ואסור. והזכור, אתננו אסור; נתנה האישה אתנן לבועל, הרי זה מותר משום אתנן.

ט) [י] האומר לחברו הא לך דבר זה, ותלין שפחתך אצל עבדי העברי -- הרי זה אתנן: והוא שלא יהיה לו אישה ובנים; אבל אם יש לו אישה ובנים -- הרי זה מותר בשפחה כנענית, כמו שיתבאר. והוא הדין באומר לזונה הא ליך דבר זה, והיבעלי לפלוני הישראלי -- הרי זה אתנן.

י) [יא] פסק עם הזונה שייתן לה טלה אחד, ונתן לה הרבה, אפילו נתן אלף -- כולן אתנן, ואסורין למזבח; נתן לה אתננה, ולא בא עליה, אלא אמר לה יהא אצליך עד שאבוא עלייך -- כשיבוא עליה, ייאסר.

יא) קדמה, והקריבתו קודם שיבוא עליה -- כשר: והוא שיאמר לה בעת שנתן, אימתיי שתרצי קני אותו מעכשיו; אבל אם לא אמר כן, אינה יכולה להקריב דבר שאינה שלה. [יב] קדמה, והקדישתו קודם שיבוא עליה, ואחר כך בא עליה -- הרי זה ספק אם הוא אתנן, הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו, או אינו אתנן, שהרי הקדישתו קודם ביאה: לפיכך לא יקרב; ואם קרב, הורצה.

יב) [יג] בא עליה, ולא נתן, ולאחר זמן נתן לה, אפילו אחר כמה שנים -- הרי זה אתנן. במה דברים אמורים, בגויה שאמר לה היבעלי לי בטלה זה, שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיה הטלה בחצרה ואמר לה אם לא אתן ליך מעות ביום פלוני, הרי הוא שליך; אבל אם אמר לה היבעלי לי בטלה סתם, ובא עליה, ולאחר זמן שלח לה טלה -- הרי זה מותר משום אתנן.

יג) [יד] אין אסור משום אתנן ומחיר, אלא גופן; לפיכך אינו חל אלא על דבר הראוי ליקרב לגבי המזבח, כגון בהמה טהורה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסולת. נתן לה מעות, ולקחה בהן הקרבן -- הרי זה כשר. [טו] נתן לה חיטים, ועשת אותן סולת, זיתים, ועשת אותן שמן, ענבים, ועשת אותן יין -- הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו.

יד) נתן לה בהמת קודשים באתננה, לא נאסרה למזבח, ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה, לא נפסלו המוקדשין -- שכבר זכה בהן גבוה, משעה שהוקדשו. וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו, אלא אם כן נתייאשו הבעלים; אבל אם נתן לה עופות -- אף על פי שהן מוקדשין, אתנן חל עליהן ואסורין; ובדברי קבלה הוא זה.

טו) [טז] איזה הוא מחיר כלב, זה האומר לחברו הא לך טלה זה תחת כלב זה; וכן אם החליף כלב בכמה בהמות, או עופות, וכיוצא בהן -- כולן אסורות למזבח.

טז) [יז] שני שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים, וזה לקח תשעה וכלב -- שעם הכלב, מותרין. אבל העשרה שכנגדו -- אם יש אחד מהן דמו כדמי הכלב, או יתר על דמי הכלב, מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו, ושארן מותר; ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב, הרי העשרה כולן אסורין.

יז) [יח] נשתנה המחיר, כגון שהחליף כלב בחיטים ונעשו סולת -- הרי זה מותר. אתנן כלב ומחיר זונה, מותרין. אתנן זונה ומחיר כלב -- מותרין לבדק הבית, שהרי הן משתנין; אבל גופו של אתנן, לא ייעשה ריקועין לבית -- שנאמר "לכל נדר" (דברים כג,יט), להביא את הריקועים.