הלכות מאכלות אסורות פרק יז

א) קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים -- לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם. [ב] ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין כגון קדירות וקערות, לעולם -- ואפילו היו שועין באבר; ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה, התבשיל מותר.

ב) [ג] הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית -- דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהם ולשתות; ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחייות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן מותרין; ודברים שנשתמש בהם על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמימי חמין, מגעילן ומטבילן והן מותרין; ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

ג) [ד] כיצד מגעילן, נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה, וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה, ומרתיחה יפה יפה; ואם הייתה יורה גדולה, מקיף על שפתה בצק או טיט, וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה, ומרתיח.

ד) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הדיח, ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל -- מותר: שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו.

ה) טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה -- אינן לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים. ורמז לה "כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר" (במדבר לא,כג); ומפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים, לא מידי טומאה: שאין לך טומאה שאינה עולה אלא על ידי האש; וכל הטמאין, בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת, בהזיה וטבילה. ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים. וכיון שכתוב "וטהר", אמרו חכמים הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים.

ו) לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים; אבל השואל מן הגויים, או שמישכן הגוי אצלו כלי מתכות -- מדיח או מרתיח או מלבן, ואינו צריך להטביל. וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים -- מדיח או מרתיח, ואינו צריך להטביל. וכן כלי חרס החדשים, אינו צריך להטביל; אבל השועין באבר, הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה.

ז) הלוקח סכין מן הגויים -- מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה. ואם הייתה סכין יפה שאין בה פגימות, דיי לו אם נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים ואוכל בה צנון; ואם היו בה פגימות, או שהייתה יפה ורצה לאכול בה חמין, או לשחוט בה -- מלבנה או משחיזה, כולה.

ח) שחט בה קודם שיטהרנה, מדיח מקום השחיטה; ואם קלף, הרי זה משובח. [ח] סכין ששחט בה טריפה -- לא ישחוט בה עד שידיחה, אפילו בצונן; או מקנחה בבליות של בגדים.

ט) ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים. ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים -- עד שלא יתערבו בהם ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן: אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

י) כיצד, לא ישתה אדם במסיבה של גויים -- ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה שותה מכליו לבדו; ואם היה רוב המסיבה ישראל, מותר. ואין שותין שיכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן; ואינו אסור אלא במקום מכירתו -- אבל אם הביא השיכר לביתו ושתהו שם, מותר: שעיקר הגזירה, שמא יסעוד אצלן.

יא) יין תפוחים ויין רימונים וכיוצא בהן, מותר לשתותן בכל מקום -- דבר שאינו מצוי, לא גזרו עליו; יין צימוקים, הרי הוא כיין ומתנסך.

יב) אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל: שעיקר הגזירה משום חתנות -- ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן.

יג) הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש -- הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת; ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור, התיר כל הפת שבו -- שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

יד) גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי -- הרי אלו מותרין; ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן -- הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים.

טו) במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהן; אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גויים -- אף על פי שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין. וכן כל כיוצא בהן -- שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה; ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חברו עליו.

טז) דגים קטנים שמלחן ישראל או גוי, הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול; ואם צלין גוי אחר כן, מותרין. וכל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף -- מותר; לפיכך אם הניח הגוי בשר או קדירה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהניח ישראל וגמר הגוי -- הרי זה מותר.

יז) דג שמלחו גוי, ופירות שעישנן, עד שהכשירן לאכילה -- הרי אלו מותרין: מליח אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל. וכן קליות של גויים, מותרין ולא גזרו עליהן -- שאין אדם מזמן חברו על הקליות.

יח) פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן, ששולקין אותן הגויים ומוכרין אותן -- אסורין משום בישולי גויים, במקום שעולין על שולחן מלכים משום פרפרת; ומשום גיעולי גויים, בכל מקום, שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדירה שבישלו בה בשר. וכן הסופגנין שקולין אותן הגויים בשמן, אסורין אף משום גיעולי גויים.

יט) גוי שבישל ולא נתכוון לבישול, הרי זה מותר. כיצד, גוי שהצית אור באגם כדי להעביר החציר, ונתבשלו בו חגבים -- הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שולחן מלכים משום פרפרת; וכן אם חרך הראש להעביר השיער -- מותר לאכול מן הדילדולין ומן ראשי אוזניים, שנצלו בשעת חריכה.

כ) תמרים ששלקו אותן גויים -- אם היו מתוקין מתחילתן, הרי אלו מותרין; ואם היו מרין ומיתקן הבישול, הרי אלו אסורין; היו בינוניים, הרי אלו אסורין. [כא] קלי של עדשים שלשן בין במים בין בחומץ, הרי זה אסור; אבל קלי של חיטים ושעורים שלשין אותן במים, הרי זה מותר.

כא) [כב] שמן של גויים, מותר; ומי שאוסרו -- הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו: ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר -- ואינו נאסר לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו. [כג] וכן דבש של גויים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה, מותר מטעם זה.

כב) [כד] כוספן של גויים שהוחמו חמין, בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה -- מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא. וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין, וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר -- מותרין; אבל חגבים וכבשים שמזלפין עליהן יין, אסורין. וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ, ואפילו חומץ שיכר -- אסורין.

כג) [כה] ומפני מה אסרו חומץ שיכר של גויים, מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין; לפיכך הנלקח מן האוצר, מותר. [כו] המורייס -- במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור -- שאין אדם מערב דבר היקר בזול, שהרי מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר.

כד) [כז] קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת -- אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים, אסור -- ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.

כה) [כח] אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו -- כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו..." (משלי כב,ו).

כו) [כט] אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהן; וכן אסרו לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהן, כגון כלי בית הכיסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהן את הדם וכיוצא בהן; [ל] וכן אסרו לאכול בידיים מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכין: שכל דברים אלו, בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא,מג). והאוכל מאכלות אלו, מכין אותו מכת מרדות.

כז) [לא] וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים; וכל המשהה נקביו, הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חולאים רעים שיביא על עצמו, ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעיתים מזומנים, כדי שלא יתרחק בפני בני אדם, ולא ישקץ נפשו. [לב] וכל הנזהר בדברים אלו -- מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).

---

הלכות שחיטה

הלכות שחיטה. יש בכללן חמש מצוות -- שלוש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט ואחר כך יאכל; (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד; (ג) לכסות דם חיה ועוף; (ד) שלא ליקח האם על הבנים; (ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות שחיטה פרק א

א) מצות עשה שישחוט מי שרצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ואחר כך יאכל -- שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב,כא), ונאמר בבכור בעל מום "אך כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל, כן תאכלנו" (דברים יב,כב); הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה. ובעוף הוא אומר "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל -- ושפך את דמו" (ויקרא יז,יג) -- מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.

ב) והלכות שחיטה בכולן, אחת היא. לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; ואם לא בירך, בין בשוגג בין במזיד -- הבשר מותר.

ג) ואסור לאכול מן השחוטה, כל זמן שהיא מפרכסת. והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה -- עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו); ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ומניחו עד שתמות; ואחר כך יאכלנו.

ד) [ג] דגים וחגבים, אינן צריכין שחיטה; אלא אסיפתן, היא המתרת אותן: הרי הוא אומר "הצאן ובקר יישחט להם, ומצא להם; אם את כל דגי הים ייאסף להם, ומצא להם" (במדבר יא,כב) -- אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן. ובחגבים נאמר "אוסף החסיל" (ישעיהו לג,ד) -- באסיפה לבדה. לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים, מותרין; ומותר לאוכלן חיים.

ה) [ד] זביחה זו האמורה בתורה סתם -- צריך לפרש אותה, ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה הוא שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתיי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הם הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט. ועל כל הדברים האלו, ציוונו בתורה ואמר "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר ציוויתיך; ואכלת בשעריך" (דברים יב,כא), שכל הדברים האלו על פה ציווה בהן כשאר תורה שבעל פה, שהיא הנקראת "מצוה" (שמות כד,יב), כמו שביארנו בתחילת חיבור זה.

ו) [ה] מקום השחיטה מן החי -- הוא הצוואר, וכל הצוואר כשר לשחיטה. כיצד, בושט, מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתקבץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס -- זה הוא מקום השחיטה, בושט. [ו] שחט למעלה ממקום זה, וזה הוא הנקרא תרבץ הושט, או למטה ממקום זה, והוא מתחילת בני מעיים -- שחיטתו פסולה. ושיעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה -- בבהמה וחיה, כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו; ובעוף, הכול לפי גודלו וקוטנו.

ז) ואיזה הוא מקום שחיטה בקנה, משיפוי כובע ולמטה, עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צווארה לרעות -- זה הוא מקום השחיטה בקנה. וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ, נקרא צוואר.

ח) אנסה הבהמה עצמה ומשכה צווארה הרבה, או שאנס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה, ושחט במקום שחיטה בצוואר, ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה -- הרי זו ספק נבילה. [ט] וצריך השוחט שישחוט באמצע הצוואר; ואם שחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה.

ט) וכמה הוא שיעור השחיטה -- שני הסימנין שהן הקנה והושט, השחיטה המעולה שייחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף. ולזה יתכוון השוחט; ואם שחט רוב אחד מהן בעוף, ורוב השניים בבהמה ובחיה -- שחיטתו כשרה.

י) שחט האחד כולו וחצי השני, בבהמה -- שחיטתו פסולה; רובו של זה ורובו של זה -- אף על פי שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חצייו כחוט השערה, הרי זו כשרה: כיון ששחט יתר על חצייו במשהו, רובו הוא.

יא) שחט חצייו של זה וחצייו של זה -- אפילו בעוף, שחיטתו פסולה. קנה שהיה חצייו פסוק, ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב, בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך, בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב -- שחיטתו כשרה.

יב) כל השוחט, צריך לבדוק הסימנין לאחר השחיטה; ואם לא בדק, ונחתך הראש קודם שיבדוק -- הרי זו נבילה, ואפילו היה השוחט זריז ומהיר: [יג] שכל בהמה בחייה אסורה, עד שייוודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.

יג) [יד] ובאיזה דבר שוחטין -- בכול, בין בסכין של מתכת, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין: והוא, שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם; אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו, ואפילו היה התלם קטן ביותר -- שחיטתו פסולה. [טו] היה התלם מרוח אחת, לא ישחוט בה; ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה, שחיטתו כשרה.

יד) [טז] כיצד, סכין שתיבדק בהולכה, ולא תרגיש שיש בה פגם, וכשתחזיר אותה בהבאה, תרגיש שיש בה פגם -- אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשרה; ואם הביא, שחיטתו פסולה.

טו) [יז] סכין שהיא עולה ויורדת כנחש, ואין בה פגם -- שוחטין בה לכתחילה. וסכין שפיה חלק, ואינה חדה -- הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה; ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום, עד ששחטה -- שחיטתו כשרה. [יח] סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע -- הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה.

טז) [יט] התולש קנה, או שן, או שקצץ צור, או ציפורן, והרי הן חדין ואין בהן פגם -- שוחטין בהן. ואם נעצן בקרקע, לא ישחוט בהן כשהן נעוצין; ואם שחט, שחיטתו כשרה. [כ] שחט בהן כשהם מחוברין מתחילת ברייתן, קודם שיעקור אותן -- שחיטתו פסולה, ואף על פי שאין בהן פגם.

יז) [כא] לקח לחי בהמה שיש בו שיניים חדין, ושחט בהן -- שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל; אבל בשן אחת הקבועה בלחי -- שוחט בה לכתחילה, ואף על פי שהיא קבועה בו. [כב] ליבן הסכין באור, ושחט בה -- שחיטתו כשרה.

יח) סכין שצידה אחד מגל, וצידה השני יפה -- לא ישחוט בצד היפה לכתחילה: גזירה, שמא ישחוט בצד האחר. ואם שחט -- הואיל ובצד היפה שחט, שחיטתו כשרה.

יט) [כג] השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה, ומצד זה, ומצד זה. וכיצד בודקה, מוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ומוליכה ומביאה על ציפורנו משלוש רוחותיה, שהם פיה ושני צדדין -- כדי שלא יהיה בה פגם כלל; ואחר כך ישחוט בה.

כ) [כד] וצריך לבדוק כן אחר השחיטה -- שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה: שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת -- שאם לא בדק, ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה, הכול ספק נבילות, ואפילו הראשונה.

כא) [כה] בדק הסכין ושחט בה, ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן, ואחר כך בדק ומצאה פגומה -- שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר הקשה ששבר בה; וכן אם פשע ולא בדקה, או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק -- שחיטתו כשרה.

כב) [כו] כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה לעצמו -- בודקין אותה: אם נמצאת יפה ובדוקה, מנדין אותו, לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת, ותהיה פגומה וישחוט בה; ואם נמצאת פגומה, מעבירין אותו, ומכריזין על כל בשר ששוחט, שהוא טריפה.

כג) [כז] כמה הוא אורך הסכין ששוחט בה, כל שהוא -- והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט, כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.

כד) [כח] ומתיי שוחטין -- בכל זמן, בין ביום בין בלילה: והוא שתהיה אבוקה עימו, כדי שיראה מה יעשה; ואם שחט באפילה, שחיטתו כשרה. [כט] השוחט ביום הכיפורים או בשבת, בשוגג -- אף על פי שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכיפורים, שחיטתו כשרה.

---

הלכות שחיטה פרק ב

א) בכל מקום מותר לשחוט, חוץ מן העזרה: שאין שוחטין בעזרה אלא קודשי מזבח בלבד; אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה, בין בהמה בין חיה בין עוף. וכן הוא אומר בבשר תאווה "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב,כא) -- הא למדת שאין שוחטין בשר תאווה, אלא חוץ למקום אשר בחר ה'; [ב] וזה שנשחט חוץ למקום, הוא שמותר לאוכלו בכל השערים.

ב) אבל השוחט חולין בעזרה -- אותו הבשר טהור, ואסור בהניה כבשר בחלב וכיוצא בו; וקוברין אותו, ואפרו אסור: אפילו שחט לרפואה, או לאכילת גויים, או להאכיל לכלבים. אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצא טריפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה -- הרי אלו כולן מותרין בהניה.

ג) ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין -- אסור להכניסן לעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת וכיוצא בהן; אם עבר והכניסן, מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן, דברי קבלה הן. וכל השוחט חולין בעזרה, או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה -- מכין אותו מכת מרדות.

ד) האומר בהמה זו שלמים, וולדה חולין -- אם נשחטה בעזרה, ולדה מותר באכילה: לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום.

ה) אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים; ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתיראה במים שחט; ולא ישחוט בתוך כלים, ולא לתוך הגומה -- שכן דרך עובדי עבודה זרה. ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ו) שוחטין לכלי מים עכורין, שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט חוץ לגומה, והדם יורד לגומה; ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינים: ואם שחט לגומה בשוק, אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו -- שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופן הספינה, והדם שותת על הדופן ויורד למים; ומותר לשחוט על גבי הכלים.

ז) כיצד שוחטין -- מותח את הצוואר, ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט: בין שהייתה הבהמה רבוצה בין שהייתה עומדת, ואחז בעורפה והסכין בידו מלמטה ושחט -- הרי זו כשרה.

ח) נעץ את הסכין בכותל והעביר הצוואר עליה עד שנשחט, שחיטתו כשרה -- והוא שיהיה צוואר הבהמה למטה, וסכין למעלה: שאם היה צוואר בהמה למעלה מן הסכין -- שמא תרד הבהמה בכובד גופה, ותיחתך בלא הולכה והבאה, ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף, בין שהיה צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה, או למטה ממנו -- שחיטתו כשרה.

ט) השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה ושחטה -- שחיטתו כשרה; הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו -- שחיטתו כשרה. הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, והתיז את הראש בהולכה בלבד, או בהבאה בלבד -- אם יש בסכין כמלוא שני צווארין מצווארי הנשחט, שחיטתו כשרה; ואם לאו, שחיטתו פסולה.

י) שחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה. [י] שניים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו, ושחטו -- שחיטתן כשרה. וכן שניים שאחזו שני סכינין, ושחטו כאחד בשני מקומות בצוואר -- שחיטתן כשרה; ואפילו שחט זה הושט בלבד או רובו, והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו -- הרי שחיטה זו כשרה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס, ושחיטה העשויה כמסרק -- כשרה.

יא) אין שחיטת החולין צריכה כוונה; אלא אפילו שחט כמתעסק, או דרך שחוק, או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה -- הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה, הרי זו כשרה. [יב] לפיכך חירש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה -- הרי זו כשרה. אבל סכין שנפלה ושחטה -- אף על פי ששחטה כדרכה, הרי זו פסולה: שנאמר "וזבחת" (דברים יב,כא), עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה.

יב) [יג] גלגל של אבן או של עץ שהייתה הסכין קבועה בו, וסיבב אדם את הגלגל, ושם צוואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל -- הרי זו כשרה; ואם המים הן המסבבין את הגלגל, ושם את הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט -- הרי זו פסולה; ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסיבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו -- הרי זו כשרה, שהרי מכוח אדם בא.

יג) במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכוח האדם; אבל מסביבה שנייה ולאחריה, אינה מכוח האדם אלא מכוח המים בהליכתן.

יד) השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות -- אף על פי שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים, הרי שחיטתו פסולה; אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן -- הרי זו אסורה בהניה, ככל תקרובת עבודה זרה.

טו) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה -- הרי זו אסורה: שלומדין מחשבה בחוץ בחולין, ממחשבת הקודשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. [טז] שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה -- הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחילתו ובמחשבה כזו שחט.

טז) [יז] השוחט לשם קודשים שמתנדבין ונודרין כמותן, שחיטתו פסולה -- שזה כשוחט קודשים בחוץ; שחט לשם קודשים שאינן באין בנדר ונדבה, שחיטתו כשרה.

יז) [יח] כיצד, השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם תודה, לשם פסח -- שחיטתו פסולה: הואיל והפסח מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה, הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב.

יח) שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה -- שחיטתו כשרה. [יט] היה מחוייב חטאת, ושחט ואמר, לחטאתי -- שחיטתו פסולה; היה לו קרבן בתוך ביתו, ושחט ואמר, לשם תמורת זבחי -- שחיטתו פסולה, שהרי המיר בו.

יט) [כ] האישה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה, זו לעולתי -- שחיטתה כשרה: שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה, והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה; ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה. אבל השוחט לשם עולת נזיר -- אף על פי שאינו נזיר, שחיטתו פסולה: שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.

כ) [כא] שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא הייתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוון לו -- הרי זו פסולה; וכן אם שחט זה אחר זה, והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול -- פוסל.

כא) במה דברים אמורים, בשהיה לו בה שותפות; אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה -- שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו.

כב) ישראל ששחט לנוכרי -- אף על פי שהנוכרי מתכוון לכל מה שירצה, שחיטתו כשרה: שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל הבהמה. לפיכך נוכרי ששחט לישראל, אפילו היה קטן -- שחיטתו נבילה, כמו שיתבאר.