הלכות חמץ ומצה פרק ב

א) מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב,טו): מפי השמועה למדו שראשון זה, הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה "לא תשחט על חמץ, דם זבחי" (שמות לד,כה), כלומר לא תשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים; ושחיטת הפסח, הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

ב) ומה היא השבתה זו האמורה בתורה -- היא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו, הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

ג) ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה, מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן, ואור הנר יפה לבדיקה; ואין קובעין מדרש בסוף יום שלושה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו -- שמא יימשך ויימנע מבדיקה, בתחילת זמנה.

ד) אין בודקין לא לאור הלבנה, ולא לאור החמה, ולא לאור האבוקה -- אלא לאור הנר. במה דברים אמורים, בחורים ובמחבואות; אבל אכסדרה שאורה רב -- אם בדקה לאור החמה, דייו. ואמצע החצר, אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויים שם, והן אוכלין כל חמץ שייפול שם.

ה) חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו -- זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בליבו; וכל מקום שאין מכניסין לו חמץ, אינו צריך בדיקה.

ו) חורי הבית התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת הבקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים -- אינן צריכין בדיקה, אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל אוצרות שיכר ואוצרות יין שמסתפק מהן, ובית המלח, ובית השעווה, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית המורייס, וחורי הבית האמצעיים, וכיוצא באלו -- צריכין בדיקה, שסתמן שמכניסין להן חמץ; ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. וכשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה.

ז) אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ: שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע -- הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה: שהרי גררה חולדה או עכבר, בודאי.

ח) וכן אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו, אחר בדיקה -- צריך לבדוק פעם שנייה. אף על פי שמצא פירורין באמצע הבית, אין אומרין כבר אכל אותה הפת במקום זה והרי הפירורין, אלא חוששין שמא הניחה בחור או בחלון, ואלו הפירורין שם היו; ולפיכך חוזר, ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית; ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס, אינו צריך בדיקה.

ט) ראה תינוק שנכנס לבית בדוק, ובידו כיכר, ונכנס אחריו, ומצא פירורין -- אינו צריך בדיקה: שחזקתו שאכלה, ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה -- שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ואין דרך עכבר לפרר. ואם לא מצא פירורין כלל, צריך לבדוק.

י) הניח תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל, ונכנס לבית בדוק -- צריך לבדוק, שכל הקבוע כמחצה על מחצה.

יא) שני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה, ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ; וכן שני בתים בדוקין, וציבור אחד חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאיזה בית נכנס; או שידע שנכנס לאחד מהן, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום; או שבדק, ומצא כיכר: בכל אלו, אינו צריך לבדוק פעם שנייה -- שאין כאן קבוע.

יב) הניח החמץ בזווית זו, ומצאו בזווית אחרת; או שהניח תשע חלות, ומצא עשר; או שהיו תשעה ציבורין מצה ואחד חמץ, ופירש כיכר מהן, ואין ידוע אם חמץ או מצה, ובא עכבר ונטל הכיכר שפירש, ונכנס לבית בדוק; או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס: בכל אלו, צריך לבדוק.

יג) נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו, ויצא עכבר משם וכיכר בפיו -- אומרין הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, ואינו צריך לבדוק; היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, צריך לבדוק. נכנס עכבר וכיכר בפיו, ויצאת משם חולדה וכיכר בפיה -- צריך לבדוק; יצאת משם חולדה ועכבר וכיכר בפיה, אינו צריך לבדוק -- שזה הכיכר, הוא שהיה בפי העכבר. נחש שנכנס לחור ופת בפיו, אינו חייב להביא חובר להוציאו.

יד) כזית חמץ בשמי קורה, מחייבין אותו להביא סולם להורידו -- שפעמים, ייפול משמי קורה; היה חמץ בבור, אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בליבו, ודייו.

טו) כיפת שאור שייחדה לישיבה, אם טח פניה בטיט, הרי זו בטילה, ומותר לקיימה. בצק שבסדקי העריבה -- אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו, אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה, או לסתום בו נקב -- בטיל במיעוטו; ואם לאו, חייב לבער. היו שני חציי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהן -- רואין: כל שאילו יינטל החוט ניטלין עימו, חייב לבער; ואם לאו, אינו חייב לבער.

טז) במה דברים אמורים, בעריבה; אבל בבית, אף על פי שאם יינטל החוט אינן ניטלין עימו, חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותן. היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפנים ממנו -- הואיל ואלו החציי זיתים דבוקין בכתלים, או בקורות, או בקרקעות -- אינו חייב לבער, אלא מבטל בליבו ודייו.

יז) המשכיר בית סתם בארבעה עשר -- הרי זה בחזקת בדוק, ואינו צריך לשאול; ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק, ואמרה אישה או קטן, אנו בדקנוהו -- הרי אלו נאמנין: שהכול נאמנין על ביעור חמץ, והכול כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים, וקטנים -- והוא, שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.

יח) המשכיר בית לחברו -- אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק; ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר, על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק -- על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקין בשכר, שהרי מצוה הוא עושה.

יט) המפרש בים והיוצא בשיירה, תוך שלושים יום -- זקוק לבדוק. קודם שלושים יום -- אם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך ייצא, שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות, ולא יהיה לו פנאי לבער; ואם אין דעתו לחזור, אינו צריך לבדוק. וכן העושה ביתו אוצר, תוך שלושים יום -- זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו. קודם שלושים יום -- אם דעתו לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר; ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק.

---

הלכות חמץ ומצה פרק ג

א) כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזווייות, ומקבץ הכול, ומניחו במקום אחד. עד תחילת שעה שישית ביום, מבערו; ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר, מבער.

ב) החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר, כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות -- אינו מניחו מפוזר ומפורד, בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו: שאם לא נזהר בו ומצאו חסר, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת -- שמא גררוהו העכברים.

ג) חל ארבעה עשר להיות בשבת -- בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר; ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו, עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת. ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו; וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו.

ד) היו לו כיכרות רבות של תרומה, וצרך לשורפה ערב שבת -- לא יערב טהורה עם הטמאה, וישרוף; אלא שורף טמאה לעצמה, וטהורה לעצמה, ותלויה לעצמה. ומניח מן הטהורה כדי לאכול, עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.

ה) מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה עשר בשחרית; לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור; לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק -- בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שיימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהניה.

ו) כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל -- מברך קודם שיתחיל לבדוק, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ; ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ, כמו שביארנו. ואם בדק לאחר הרגל, אינו מברך.

ז) כשגומר לבדוק, אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות -- צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו, ואינו רואהו; ויאמר, כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטיל, והרי הוא כעפר. אבל אם בדק מתחילת שעה שישית ולמעלה, אינו צריך לבטל -- שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהניה.

ח) לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בליבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו -- הרי זה עבר על לא ייראה ולא יימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל; ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו, לחייבו משום לא ייראה ולא יימצא. וחייב לבערו, בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב -- כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו; ואם של הקדש הוא, אינו צריך לכפות עליו -- שהכול פורשין ממנו.

ט) מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה, או לאכול בסעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו -- אם יכול לחזור ולבער ויחזור למצותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו. יצא להציל מיד הגיס, מן הנהר, מן הדליקה, ומן המפולת -- יבטל בליבו, ודייו. יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו -- יחזור מיד. ועד כמה הוא חוזר, עד כביצה; היה פחות מכביצה, מבטלו בליבו ודייו.

י) מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא -- הרי זה מבטלה בליבו קודם שתחמיץ; אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על לא ייראה ולא יימצא, וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו.

יא) כיצד ביעור חמץ, שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה -- הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יותר -- הרי הוא כמבוער; וצריך לבטל בליבו, אם עדיין לא נכנסה שעה שישית.

יב) נתנו לנוכרי קודם שעה שישית, אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם שעה שישית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה -- הואיל והוא אסור בהניה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו; ואם אפה או בישל -- אותה הפת ואותו התבשיל, אסור בהניה. וכן הפחמין שלו אסורין בהניה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהניה.

---

הלכות חמץ ומצה פרק ד

א) כתוב בתורה "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז). יכול אם טמן אותו, או הפקיד אותו ביד גויים, לא יהיה עובר -- תלמוד לומר "שאור לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט), אפילו הטמינו או הפקידו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר -- תלמוד לומר "בכל גבולך" (שמות יג,ז), בכל רשותו. יכול יהיה חייב לבער מרשותו חמץ של גוי, או של הקדש -- תלמוד לומר "לא ייראה לך" (שם), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, או של גבוה.

ב) הא למדת, שחמץ של ישראל, אם הניחו ברשותו -- אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גויים -- הרי זה עובר משום לא ייראה ולא יימצא; וחמץ של הקדש או של גוי, שהיה אצל ישראל -- אפילו היה עימו בבית -- הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותנו בפסח. אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בפני חמצו של גוי -- שמא יבוא להסתפק ממנו; אבל של הקדש, אינו צריך, מפני שהכול פורשין מן ההקדש, כדי שלא יבואו לידי מעילה.

ג) גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם קיבל עליו ישראל אחריותו, שאם אבד או נגנב, ישלם לו דמיו -- הרי זה חייב לבערו: הואיל וקיבל עליו אחריות, נעשה כשלו. ואם לא קיבל עליו אחריות -- מותר לקיימו אצלו, ומותר לאכול ממנו אחר הפסח: שברשות הגוי הוא.

ד) גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב, מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, ואף על פי שלא קיבל אחריות -- הרי זה חייב לבערו: שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.

ה) ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי, אם אמר לו, אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו -- הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח: והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו, קודם הפסח. ואם לא אמר לו, קנה מעכשיו -- נמצא אותו החמץ כאילו הוא פיקדון אצל הגוי, ואסור בהניה לאחר הפסח.

ו) ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית -- הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה.

ז) אומר הוא ישראל לגוי, עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל -- שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו, על תנאי; ואם עשה כן, הרי זה עובר על בל ייראה ובל יימצא.

ח) תערובת חמץ, עוברין עליה משום בל ייראה ובל יימצא -- כגון המורייס וכותח הבבלי ושיכר המדי, שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו, מדברים הנאכלים; אבל דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה -- הרי זה מותר לקיימו בפסח.

ט) כיצד, עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור -- הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם שלושה ימים לשעת הביעור -- מותר, שהרי נפסד והבאיש; תוך שלושה ימים, חייב לבער.

י) וכן הקילור והרטייה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ -- מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ. [יא] הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמה שנסרחה -- אינו צריך לבער.

יא) בגדים שכיבסו אותן בחלב חיטה, וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ, וכן כל כיוצא בזה -- מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום לא ייראה ולא יימצא: שאין צורת החמץ עומדת.

יב) דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו -- אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאוכלו.