הלכות איסורי ביאה פרק יב

א) ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות -- הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן, בם" (דברים ז,ג): אחד שבעה עממין, ואחד כל האומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא ניתן בנותינו, לעמי הארץ; ואת בנותיהם, לא ניקח לבנינו" (נחמיה י,לא). [ב] ולא אסרה תורה, אלא דרך חתנות.

ב) אבל הבא על הגויה דרך זנות, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים -- גזירה, שמא יבוא להתחתן. ואם ייחדה לו בזנות -- חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה; ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה, אינו חייב אלא משום גויה. וכל חיובין אלו מדבריהם.

ג) במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל. אבל כוהן הבא על הגויה, לוקה מן התורה משום זונה -- ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית. ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין.

ד) כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר -- אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

ה) ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו, אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעין בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו) לא פגעו בו קנאין, ולא הלקוהו בית דין -- הרי עונשו מפורש בדברי קבלה, שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב,יא-יב): אם ישראל הוא, לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל בת אל נכר" ונקרא מחלל קודש.

ז) עוון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו -- שהבן מן הערווה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל ייחשב, אף על פי שהוא ממזר: והבן מן הגויה אינו בנו, שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. [ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.

ח) [ט] גוי הבא על בת ישראל -- אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג. [י] אבל ישראל הבא על הגויה, בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון -- הרי זו נהרגת, מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה כבהמה; ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם... וכל אישה יודעת איש למשכב זכר, הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).

ט) [יא] העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות, וקיבלו עליהן מצוות שהעבדים חייבין בהן -- יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חברו; והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.

י) שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי, והיא מותרת לו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה" (שמות כא,ד). [יב] ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה, אלא אם כן הייתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.

יא) [יג] אל יהי עוון זה קל בעיניך, מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל; ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל, ולהיותם עבדים. הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש, ולא תהיה קדשה" (ראה דברים כג,יח).

יב) [יד] הבא על שפחה, ואפילו בפרהסיה, ובשעת עבירה -- אין הקנאין פוגעין בו; וכן אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת מכלל הגויים.

יג) [טו] נתערב ולד ישראלית בוולד שפחה -- הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד; וכופין בעל השפחה, ומשחרר את שניהן. ואם היה הבן הוא האדון של עבד -- כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל ה'. [טז] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ספק שפחות; והבא על כל אחת מהן, הוולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד גויה בוולד ישראלית -- מטבילין את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת.

יד) [יז] כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות של תורה, והעבדים כשישתחררו -- הרי הם כישראל לכל דבר, שנאמר "הקהל, חוקה אחת" (במדבר טו,טו); ומותרין להיכנס בקהל ה' מיד -- והוא שיישא הגר או המשוחרר בת ישראל, ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת: חוץ מארבעה עממין בלבד, והם עמון, ומואב, ומצריים, ואדום -- שהאומות האלו, כשיתגייר מהן אדם, הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לעניין ביאה בקהל.

טו) [יח] וכיצד דינן, עמון ומואב -- אסורין איסור עולם, זכרים ולא נקבות, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה'..." (דברים כג,ד). והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר, הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.

טז) [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות -- דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט). [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה -- הוולד שני, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאן בלידה.

יז) [כא] גר עמוני שנשא מצרית, הוולד עמוני; גר מצרי שנשא עמונית, הוולד מצרי: זה הכלל, הוולד באומות, הולך אחר הזכר; נתגיירו, הולך אחר הפחות.

יח) [כב] מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל; והדבר ידוע, שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים. ויהושוע גזר עליהם שיהיו אסורין לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות; ולא אסר אותן, אלא בזמן שיש מקדש, שנאמר "וחוטבי עצים ושואבי מים, לבית אלוהיי" (יהושוע ט,כג), תלה הרחקתן במקדש. [כג] והן הנקראין נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש.

יט) בא דויד וגזר עליהם שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש; וכן מפורש בעזרא, "ומן הנתינים שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים" (עזרא ח,כ). הא למדת, שלא תלה אותם במקדש. [כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו, לפי שראה עזות ואכזרייות שהייתה בהם, בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם.

כ) [כה] כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהם מותרים, הותר הכול -- שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב.

כא) לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות -- אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד.