הלכות זכיה ומתנה פרק י

א) שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת, יתנו לאחר מיתה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואין חוששין שמא על מנה קבור הוא אומר.

ב) וכן שכיב מרע שאמר הלואה או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר אף על פי שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנת שכיב מרע, ומפני מה המוכר או נותן שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו היורש מחול ושכיב מרע שנתן שטר חוב אין היורש יכול למחול, מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו, ומתנת שכיב מרע אף על פי שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין, ולפיכך אינו מוחל.

ג) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, אם אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין, שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להן ממון.

ד) לפיכך אם אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה, נותנין אף על פי שלא אמר תנו.

ה) כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן, אם כמוסר דבריו קיימין, אם כמערים לא אמר כלום.

ו) וכן אם בא אחד ואמר להם אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, של מעשר הן, אם היו טמונין בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שאילו יכול ליטול דבריו קיימין ואם לאו לא אמר כלום.

ז) הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום כך וכך הם במקום פלוני הן ושל פלוני הן ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

ח) שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו נאמנין ונשבעין על זה שבועת היסת.

ט) אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבינו פרעתיו אין נאמנין.

י) אמר מנה לפלוני ואמרו יתומין נתננו אין נאמנין, שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן.

יא) אמר תנו ואמרו יתומים נתננו, נאמנין ונשבעין שבועת היסת שנתנו.

יב) שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר לו הולך מנה זו לפלוני והלך ומצאו שמת, אם קיים היה בשעה שנתן לו השכיב מרע, ינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קנין למת.

יג) שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני, אין אומרין הקודם בשטר זכה, לפיכך אם לא הניח תשע מאות חולקין הנמצא לפי מה שכתב להן, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן מכל אחד ואחד כפי מה שכתוב להן, כיצד היה החוב ארבע מאות וחמשים בעל המאתים נותן מאה ובעל השלש מאות מאה וחמשים ובעל הארבע מאות נותן מאתים.

יד) אבל אם אמר תנו מאתים זו לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר זכה, לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

טו) שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש, שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדבור וכשינה שאין נקנין, אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו דבריו קיימין, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק יא

א) שכיב מרע שאמר נכסים אלו לבניי, אין הבנות בכללם, היה לו בן אחד ובת, או בן ובן הבן, אף על פי שהוא אמר לבניי שהוא לשון רבים אין נותנין אלא לבנו, שהבן האחד נקרא בנים.

ב) שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה ומת, ובא אחד ששמו טוביה ואמר אני הוא, נוטלן, ואם הוחזק שמו רב טוביה אינו נוטלן, ואם היה שכיב מרע גס בו וקורא אותו בשמו נוטלן.

ג) באו שנים לתבוע וכל אחד מהן מוחזק שמו טוביה, אם היה אחד מהם תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, אין בהן תלמיד חכם והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם, היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם, שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינין כמו שיראה להם, כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר נותנין לו, וכן אם היו רבים.

ד) שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני ופלוני חולקין בשוה אפילו הן מאה.

ה) אמר נכסי לפלוני ולבני חולקין, פלוני נוטל מחצה וכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך, ואמרו חכמים תטול היא מחצה וכל הבנים מחצה.

ו) אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני, נוטלין בני פלוני מחצה והשנים הראשונים מחצה.

ז) שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי, יטול מחצה, תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה יטול רביע הנכסים.

ח) שכיב מרע שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, יטול רביע היין, אמר תנו לו בו חלק לחבית, הרי מעוט ויטול שמינית היין, אמר תנו לו בו חלק לקדרה נוטל חלק משנים עשר מן היין, אמר תנו לו בו חלק לטפיח נוטל חלק מששה עשר מן היין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוון.

ט) ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין אחר.

י) שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו, ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה מצטרפין עם אלו שהיו בשעת הצוואה ונוטלת חלק עם כלן, כיצד היו שלשה בנים בשעת הצוואה ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מן החמשה שהוא שתות כל הממון.

יא) ואינה נוטלת עמהם אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה אין לה בהן חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו.

יב) שכיב מרע שאמר מטלטלין שיש לי לפלוני, נוטל כלי תשמישו, אבל לא חטים ושעורים וכיוצא בהן, אמר כל מטלטלין שלי, נוטל הכל.

יג) והעבדים בכלל המטלטלין, אבל לא רחיים התחתונה וכיוצא בה, שהרי היא מחוברת לארץ.

יד) אמר כל המטלטל, נוטל אף רחיים התחתונה וכיוצא בהן.

טו) שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני, נוטל כל המטלטלין וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים הכל בכלל הנכסים, אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו.

טז) שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בכורי כראוי לו, נוטלן ונוטל בכורתו.

יז) אמר בבכורתו ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל רצה מאתים זוז נוטל.

יח) וכן אם אמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה, נוטלתן ונוטלת כתובתה, ואם אמר בכתובתה ידה על העליונה.

יט) אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו, אמר בחובו אין לו אלא חובו.

כ) שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלוני וישא בתי, הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנות כל איזה מהן שירצה יקח, לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת יקח, אבל אם אמר יקח בתי ותנו לו ארבע מאות זוז, הרי זה תנאי ולא יזכה במעות עד שיקח הבת.

כא) שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לבתי בכתובתה או לכתובתה, אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניא ולכתוב שוה מנה במאתים אינה נוטלת אלא מאתים זוז, שהרי לא אמר ארבע מאות זוז סתם אלא בכתובתה, כלומר תנו לה מה שתהיה שומתו בכתובתה ארבע מאות זוז.

כב) אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים כך וכך כלים הוזלו הבגדים והכלים אחר כן, הריוח ליתומים ונותנין לה כשער הזול, וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי והוקר היין הריוח ליתומים ונותנין לה ארבע מאות זוז, מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מהיין של מקום פלוני, ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז ולא נתכוון אלא לדמים וזה שייחדן כדי ליפות את כחו, ושוב מעשה באחד שאמר הדקל לבתי והניח שני חצאי דקל אמרו חכמים תטול השני חצאים שלזה נתכוון והם שקרא דקל, ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כורין ונמצא הבית שיש לזה המצוה מחזיק מאה ועשרים, ואמרו חכמים זכה בבית זה שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה שכל הנותן בעין יפה נותן, וכן כל כיוצא בדברים אלו.

כג) שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת, נותנים להם כל צרכן שלא נתכוון זה להרעיב את בניו אלא לזרז אותם, שמא ירויחו בהוצאה יותר מדאי.

כד) שכיב מרע שצוה ואמר אל תספדוהו, אין סופדין אותו, אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו שיחוס על ממון בניו ויפיל עצמו על הצבור, שאסור להניחו בלא קבורה, אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק יב

א) שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני, הרי זה יורש אותו לבדו ולא יירשוהו שאר הבנים, וכן אם אמר על בת בין הבנות או אח בין האחין או שאר יורשין דבריו קיימין.

ב) אבל הבריא אין דבריו קיימין.

ג) שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון.

ד) ואם היה הראשון ראוי ליורשו, כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום, שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה, וירושה אין לה הפסק ואף על פי שאמר ואחריו לפלוני.

ה) אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה הראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו.

ו) שכיב מרע. שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה שמשייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על יד שליש, או שאמר תנו לבניי שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנם להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין להם אלא שקל אף על פי שאינו מספיק להם.

ז) נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני הרי אלו של יורשי השני, מת שני בחיי ראשון יהיו הנכסים של יורשי ראשון.

ח) ואף על פי שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לראשון למכור וליתן גופו אלא אוכל הפירות עד שימות ויזכה השני.

ט) ואם עבר הראשון ומכר ונתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות אלא הנשאר, וכל המשיא עצה לראשון למכור נקרא רשע, ואפילו היה בהן עבדים והוציאן הראשון לחירות או כלים ועשאן תכריכין למת מעשיו קיימין.

י) במה דברים אמורים בשמכר הראשון או נתן מתנה לאחרים אבך אם מכרן הראשון או נתנן לבנו מתנה או לאחד מיורשיו לא עשה כלום, וכן אם נתנו מתנת שכיב מרע אפילו לאחרים לא עשה כלום שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקנה השני.

יא) היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו לבית דין להפרע מנכסים אלו, אף על פי שהראשון קיים אין בית דין מגבין אותם מגוף הנכסים אלא מן הפירות בלבד שמין להם, מת הראשון ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו אין מגבין להם כלום אפילו עשאן אפותיקי או שייחדן לאשתו בכתובתה אינן גובין מנכסים אלו כלום אלא הרי הן של שני.

יב) שכיב מרע שאמר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת, בעל לוקח הוא ואין השני מוציא מיד הבעל, ואם אמר לה כשהיא נשואה נכסי ליך ואחריך לפלוני ומתה, השני מוציא מיד הבעל, שכיון שזכתה בנכסים על תנאי זה כשהיא נשואה נמצא כאילו אמר לה בפירוש אחריך יקנה פלוני לא הבעל, לפיכך אם מכרה נכסים אלו כשהיא תחת בעלה ומתה תחת בעלה יעמדו נכסים ביד הלוקח שאם יוציא הבעל מיד הלוקח מפני שמכרה כשהיא נשואה הרי השני מוציא מיד הבעל והלוקח חוזר ומוציא מיד השני, שהרי מכרה לו ואין לו אלא מה ששייר ראשון, ואין בשלשתן מי שהוציא ממון אלא הלוקח, ולפיכך תעמוד בידו, מעשה באחד שאמר נכסי לאמי ואחריה ליורשי והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי בעלה ובחיי אם אביה ואחר כך מתה הזקנה, ואמרו חכמים אין הבעל יורש אותן נכסים מפני שהן ראויין לאשתו ולא זכתה בהן האשה אלא אחר שמתה, אבל אם הניח הבת בן או בת היו יורשין הנכסים, שמשמע יורשין ואפילו יורשי יורשין, ואילו אמר וכשתמות הזקנה הרי הן לבתי מעכשיו, היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו.

יג) הכותב נכסיו לבנו ולאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורין עד שימות, וכשימות האב מוציא הבן מיד הלקוחות, ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם, היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב, כשימות האב קנה הלוקח, שאין לאב אלא פירות וקניין פירות אינו כקניין הגוף.

יד) מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, הרי היא כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה, שמשמע דברים אלו שאף על פי שקנה הגוף מהיום אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה.

טו) שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין, כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה, הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה, שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן, לפיכך אף על פי שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה, וזה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואף על פי שיש בשטר הזמן, להרויח הדבר כותבין בו אף על פי שאינו צריך.

טז) בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות, הרי זו מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בו מחיים, וזה שכתוב בו ובמות כמי שאומר מעתה ועד עולם וכמו נויי השטר הוא זה.

יז) הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה.