הלכות קידוש החודש פרק ב

א) אין כשר לעדות ראש חודש, אלא שני אנשים כשרים הראויין להעיד בכל דבר ודבר; אבל נשים ועבדים, הרי הם כשאר פסולי עדות ואין מעידים. אב ובנו שראו את הירח, ילכו לבית דין להעיד -- לא מפני שעדות החודש כשרה בקרובים, אלא שאם יימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלנות, יצטרף השני עם אחר, ויעיד; וכל הפסול לעדות מדברי סופרים, אף על פי שהוא כשר מן התורה, פסול לעדות החודש.

ב) דין תורה, שאין מדקדקין בעדות החודש -- אפילו קידשו את החודש על פי עדים, ונמצאו זוממין בעדות זו, הרי זה מקודש; לפיכך היו בראשונה, מקבלים עדות החודש מכל אדם מישראל, שכל ישראל בחזקת כשרות, עד שייוודע לך שזה פסול. משקילקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו, והם לא ראו -- התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החודש, אלא מעדים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים, ושיהיו דורשים וחוקרים בעדותן.

ג) לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו את הירח, משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו, עדים אחרים שמזכין אותן לבית דין ומודיעין אותן שאלו כשרין הן, ואחר כך מקבלין מהן.

ד) בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינין מחשבין בהם, ויודעים הלבנה כשתיראה בחודש זה, אם תהיה בצפון השמש או בדרומה, ואם תהיה רחבה או קצרה, ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין. וכשיבואו העדים להעיד, בודקים אותם כיצד ראיתם אותה -- בצפון או בדרום, להיכן היו קרניה נוטות, כמה הייתה גבוהה בראיית עיניכם, וכמה הייתה רחבה. אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון, מקבלים אותם; ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים, אין מקבלים אותם.

ה) אמרו העדים ראינוהו במים או בעבים או בעששית, או שראו מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או בעששית או במים, אין זו ראייה, ואין מקדשין על ראייה זאת. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיניי כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלוש קומות היה גבוה -- מצטרפים; אמר האחד כמו שלוש קומות, והשני אומר כמו חמש -- אין מצטרפים: ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו, או יהיה ביניהן קומה אחת.

ו) אמרו ראינוהו בלא כוונה, וכיון שהתבוננו בו ונתכוונו לראותו להעיד, שוב לא ראינוהו -- אין זו עדות, ואין מקדשים עליה, שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה, והלכו להם. אמרו עדים ראינוהו ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח קודם שתעלה השמש, וראינוהו ערבית במערב בליל שלושים -- הרי אלו נאמנים, ומקדשין על ראייה זו, שהרי ראוהו בזמנו; אבל הראייה שאמרו שראוהו בשחרית, אין נזקקים לה שאין אנו אחראים לראיית שחרית, ובידוע שהעבים הם שנתקשרו ונראה להם כלבנה. וכן אם ראוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא נראה -- הרי אלו נאמנים, שאין אנו אחראים אלא לראיית ליל שלושים בלבד.

ז) כיצד מקבלין עדות החודש, כל מי שראוי להעיד שראה את הירח בא לבית דין; ובית דין מכניסים אותם כולם למקום אחד, ועושים להם סעודות גדולות, כדי שיהיו העם רגילים לבוא. וזוג שבא ראשון, בודקים אותו ראשון בבדיקות שאמרנו: מכניסים את הגדול, ושואלים אותו; נמצאו דבריו מכוונים לחשבון, מכניסים את חברו; נמצאו דבריהם מכוונים, עדותם קיימת, ושאר כל הזוגות, שואלים אותם ראשי דברים -- לא שצריכים להם אלא כדי שלא ייצאו בפחי נפש, כדי שיהיו רגילין לבוא.

ח) ואחר כך, אחר שתתקיים העדות, ראש בית דין אומר מקודש; וכל העם עונים אחריו, מקודש מקודש. ואין מקדשים את החודש אלא בשלושה, ואין מחשבים אלא בשלושה, ואין מקדשים אלא חודש שנראה בזמנו. ואין מקדשים אלא ביום; ואם קידשוהו בלילה, אינו מקודש.

ט) אפילו ראוהו בית דין וכל ישראל, ולא אמרו בית דין מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלושים, או שנחקרו העדים, ולא הספיקו בית דין לומר מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלושים -- אין מקדשין אותו, ויהיה החודש מעובר, ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלושים, אף על פי שנראה בליל שלושים: שאין הראייה קובעת, אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעים.

י) [ט] ראוהו בית דין עצמם, בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלושים, בית דין אומרים מקודש מקודש -- שעדיין יום הוא; ואם ראוהו בליל שלושים, אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלושה, ויקדשוהו השלושה.

יא) [י] בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין -- הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו: אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציווה לשמור המועדות הוא ציווה לסמוך עליהם -- שנאמר "אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ב).