הלכות איסורי מזבח פרק ה

א) שאור ודבש אסורין לגבי המזבח, ואוסרין בכל שהן -- שנאמר "כי כל שאור, וכל דבש -- לא תקטירו..." (ויקרא ב,יא); ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן, או לשם קרבן. ואחד המקטירן עצמן, או המקטיר תערובות שלהן -- לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו; ואם הקטיר שניהם כאחד, אינו לוקה אלא אחת -- לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.

ב) נפל מהן כל שהוא בקטורת, נפסלה; ואם הקטיר ממנה בהיכל, לוקה. ואין הקטרה פחותה מכזית. [ג] העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח -- פטור, שנאמר "ואל המזבח לא יעלו, לריח ניחוח" (ויקרא ב,יב), לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים.

ג) אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור -- הואיל והוא מן הקרבן, לוקה. [ד] כיצד, המעלה מבשר חטאת ואשם, או מבשר קודשים קלים, או משיירי המנחות, או ממותר העומר, או מחטאת העוף, או מלחם הפנים ושתי הלחם, או מלוג שמן של מצורע -- המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש, בין למזבח בין לכבש -- לוקה: אף על פי שאין כל אלו ראויין להקטרה, הואיל והם קרויין קרבן, חייב עליהן, שנאמר "קרבן ראשית, תקריבו אותם -- לה'..." (ויקרא ב,יב).

ד) [ה] וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה -- כגון בשר חטאות ואשמות, ושיירי מנחות, וכיוצא בהן: מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים, הרי שאריתו בבל תקטירו.

ה) [ו] המקטיר אברי בהמה טמאה על גבי המזבח -- לוקה, ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה: שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב, הא טמאה לא תאכל ולא תקריב -- כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו, כך לוקה על הקרבתה.

ו) אבל המקריב אברי חיה טהורה -- עובר בעשה, ואינו לוקה. ומניין שהוא בעשה -- שנאמר "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן -- תקריבו" (ויקרא א,ב), הא מן החיה לא תקריבו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ז) הגונב או הגוזל, והקריב -- הקרבן פסול; והקדוש ברוך הוא קראו שונאו, שנאמר "שונא גזל, בעולה" (ישעיהו סא,ח). ואין צריך לומר, שאינו מתקבל. ואם נתייאשו הבעלים -- הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכוהנים אוכלין את בשרה. ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה -- אם נודעה לרבים -- אינה מכפרת, אף על פי שנתייאשו הבעלים: כדי שלא יאמרו, מזבח אוכל גזילות. וכן העולה. [ח] גונב עולת חברו, והקריבה סתם -- נתכפרו בה הבעלים הראשונים.

ח) [ט] אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל, ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע, ואין צריך לומר מעורלה וכלאי הכרם -- מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה. ואם הביא, לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן; אבל נתקדשו להיפסל, ויהיו כקודשים שנפסלו.

ט) [י] כל המנחות -- אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה, שהרי נאמר בהן "ביכורים, לה'" (ויקרא ב,יד); ואם הביא, כשר. ומביאין נסכים מן המוקצה, ביום טוב.

י) [יא] מצות עשה למלוח כל הקרבנות, קודם שיעלו למזבח -- שנאמר "על כל קרבנך, תקריב מלח" (ויקרא ב,יג). ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח -- חוץ מיין הנסכים, והדם, והעצים; ודבר זה קבלה, ואין לו מקרא לסמוך עליו.

יא) ומצוה למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי -- שמהפך את האבר, ומולח; ואם מלח כל שהוא, אפילו בגרגר מלח אחד -- כשר. [יב] הקריב בלא מלח כלל -- לוקה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך" (ויקרא ב,יג). ואף על פי שלוקה, הקרבן כשר והורצה: חוץ מן המנחה -- שהמלח מעכב בקמיצה, שנאמר "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך" (שם).

יב) [יג] המלח שמולחין בו כל הקרבנות -- משל ציבור, כמו העצים; ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו, מביתו. ובשלושה מקומות היו נותנין המלח -- בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח: בלשכת המלח, היו מולחין עורות הקודשים; ועל גבי הכבש, מולחין האברים; ובראשו של מזבח, מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.

---

הלכות איסורי מזבח פרק ו

א) כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ומובחר, כך נסכיו יהיו תמימים ומובחרים -- שנאמר "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח,לא), שיהיו הנסכים תמימים: שלא יביא נסכים לא יין מעושן, ולא סולת שהתליעה, ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.

ב) וכן עצי המערכה לא יהיו אלא מובחרים, ולא יהיה בהם תולעת. וכל עץ שהתליע כשהוא לח, פסול למזבח; התליע יבש, גורד מקום שהתליע. ועצי סתירה, פסולין; לעולם לא יביאו אלא חדשים.

ג) המקדיש יין פסול, או סולת פסולה, או שמן פסול, או עצים פסולים, למזבח -- הרי הדבר ספק: אם דומים לבעל מום בבהמה, ולוקה; או אינם כבעל מום. לפיכך אינו לוקה, ומכין אותו מכת מרדות.

ד) הסולת והשמן והיין והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו, או שנטמאו -- אין פודין אותן, שנאמר "והעמיד... והעריך" (ויקרא כז,יא-יב): כל שישנו בהעמדה, נערך; ואלו, אינן בכלל העמדה -- לפיכך אין נפדין לעולם.

ה) במה דברים אמורים, בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי השרת; אבל קודם שיתקדשו בכלי שרת -- אם נטמאו או נפסלו, פודין אותן. אבל טהורין -- אף על פי שעדיין לא קדשו בכלי, אין פודין אותם: חוץ ממנחת חוטא -- שנאמר בה "מחטאתו" (ויקרא ה,י), "על חטאתו" (ויקרא ה,יג), לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, כמו שיתבאר; לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת, הרי היא כקדושת דמים, ופודין אותה, אף על פי שהיא טהורה. וכל הנסכים שנטמאו -- עושה להם מערכה בפני עצמן, ושורפן במזבח.

ו) מי החג שנטמאו, והשיקם, וטהרו -- אם טיהרם, ואחר כך הקדישם, הרי אלו מתנסכין; ואם הקדישם, ואחר כך נטמאו, הואיל ונדחו, יידחו. [ז] זיתים וענבים שנטמאו -- דורכן פחות פחות מכביצה, והמשקין היוצאין מהם כשרים לנסכים: שהמקשה מופקד הוא באוכל, וכאילו אינו מגופו.

ז) [ח] מעלה יתרה עשו חכמים בקודשים, שזרעים שנטמאו, אפילו זרעם -- היוצא מהן פסול לנסכים: שאין זריעה מועלת בקודשים. וכן העצים והלבונה -- אף על פי שאינם אוכלין, הרי הם מתטמאין כאוכל לעניין הקרבנות; וייפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח, ואין מקריבין אותן.

ח) [ט] ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח -- המתוק, והמעושן, והמבושל באש, והמבושל בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול. אבל יין שמחממין אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, וכן יין צימוקין, ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום, ויין הדלייות, ויין כרם הנטוע בבית השלהין או בבית הזבלים, או יין גפנים שנזרע זרע ביניהן, או יין כרם שלא נעבד -- כל אלו היינות לא יביא לכתחילה; ואם הביא, כשר.

ט) [י] יין שנתגלה, פסול לגבי המזבח. הדלה גפן על גבי תאנה, יינה פסול לנסכים -- מפני שנשתנה ריחו, והרי הוא אומר "זבח ונסכים" (ויקרא כג,לז): מה זבח שלא נשתנה, אף נסכים שלא נשתנו.

י) [יא] סולת שהתליעה, או התליע רוב החיטים שנעשת מהן -- פסולה; התליע רוב חיטה אחת, הרי זה ספק. וכל סולת שנשאר בה קמח, פסולה. [יב] כיצד בודקה, מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת -- אם עלה בה אבק, פסולה עד שיחזור וינפה אותה; אבל סולת חיטים שנזרעו בבית השלהין, או בבית הזבלים, או בבית האילן, או בארץ שלא נרה ולא עבדה -- לא יביא לכתחילה; ואם הביא, כשרה.

יא) [יג] חיטים שלקטן מגללי הבקר, וזרעם -- הרי אלו ספק אם עברה מאיסותן בזריעה, או עדיין הן מאוסין. לפיכך לא יביא מהן מנחות; ואם הביא, כשר.

יב) [יד] ואלו הם השמנים הפסולין -- שמן של גרגרים שנשרו במים, או של זיתים כבושין, או שלוקים, או שמן של שמרים, או שמן שריחו רע: כל אלו פסולין. אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים, או בבית השלהין, או שנזרע זרע ביניהן, או שמן שהוציאו מזיתים שלא בשלו אלא עדיין הם פגין -- כל אלו לא יביא; ואם הביא, כשר.

יג) [טו] כל המנחות והנסכים -- כשרים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, ובלבד שיביאו מן המובחר, כמו שנתבאר: חוץ מן העומר ושתי הלחם -- שאינן באין אלא מן החדש, ומארץ ישראל.

---

הלכות איסורי מזבח פרק ז

א) לא כל דבר שאינו פסול, מביא אותו לכתחילה. כיצד, היה חייב עולה -- לא יביא שה כחוש וכעור, ויאמר הרי אין בו מום; ועל זה נאמר "וארור נוכל, ויש בעדרו זכר" (מלאכי א,יד): אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר.

ב) וכך היו עושין בזמן המקדש, מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהם רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרוח וחלוט, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע.

ג) כל העצים החדשים, כשרים למערכה. ולא היו מביאין משל זית, ולא משל גפן -- משום יישוב ארץ ישראל; ובאלו היו רגילין -- במורבייות של תאנה של חורשין שאינן ביישוב, ובשל אגוז, ובשל עץ שמן. והגזרין שעשה משה -- אמה אורכן ואמה רוחבן, ועוביים כמחק גדיש של סאה; וכמותן עושין לדורות.

ד) וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים, נר חצי השדה בשנה ראשונה, וזרע חצייה; ובשנה שנייה, נר החצי שזרע בראשונה, וזרע החצי האחר, קודם לפסח שבעים יום. ואם לא הייתה השדה עבודה -- חורש, ושונה, ואחר כך זורע. ובורר החיטים יפה יפה; ואחר כך שף את החיטים, ובועט בהן הרבה -- עד שיתקלפו.

ה) כל החיטים של מנחות -- טעונין שלוש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה: שף אחת ובועט שתיים, שף שתיים ובועט שלוש; נמצאו שלוש שיפות וחמש בעיטות. וחוזר חלילה, עד שיגמור שלוש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה -- כדי שיתקלפו הרבה. וחושב ההבאה וההולכה בשיפה אחת, להחמיר. ואחר כך טוחן, ומרקד יפה יפה.

ו) היו מביאין ענבים מן הרגלייות, מן הכרמים העבודים פעמים בשנה; ודורך, וכונסין אותו בחבייות קטנות. ואין מניחין אותן אחת אחת, ולא שתיים שתיים -- אלא שלוש שלוש; ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהיה ריחו נודף.

ז) ואינו מביא לא מפי החבית, מפני הקמחין העולה על פני היין, ולא משוליה, מפני השמרים -- אלא משלישה ומאמצעה של אמצעית. [ז] היה הגזבר יושב, והיין יוצא מן הנקב שבצד החבית -- כיון שייראה שינוי השמרים מתחיל לצאת, פוסק ואינו לוקח.

ח) ומאימתיי מביא, מאחר ארבעים יום לדריכתו, עד שתי שנים, או יתר מעט; ואם הביא יין ישן מכמה שנים, הרי זה כשר -- והוא, שלא יפסד טעמו.

ט) [ח] תשעה מינין בשמן, מפני שינוי מעשיו. כיצד, זית שגירגרו בראש הזית, וביררו אחת אחת, וכתשו, ונתנו לסל -- השמן שיצא ממנו, הוא הראשון. חזר אחר כך וטענו בקורה -- השמן שיצא ממנו, הוא השני. ואם חזר אחר שטענו, וטחנו, וטענו שנייה -- השמן שיצא ממנו, הוא השלישי.

י) זיתים שמסקן כולן בערבוביה, והעלן לגג, וחזר ובירר גרגר גרגר, וכתשן ונתנן לסל -- השמן שיצא ממנו, הוא הרביעי. ואם טענו בקורה אחר כך -- השמן שיצא ממנו, הוא החמישי. וחזר וטחן, וטען פעם שנייה -- השמן שיצא ממנו, הוא השישי.

יא) זיתים שמסקן, וטענן בתוך הבית עד שילקו, והעלם, וניגבם, ואחר כך כתש, ונתן לסל -- השמן שיצא ממנו, הוא השביעי. חזר וטען בקורה -- השמן שיצא, הוא השמיני. חזר וטחן, וטען פעם שנייה -- השמן שיצא, הוא התשיעי.

יב) [ט] אף על פי שכולם כשרין למנחות -- הראשון, אין למעלה ממנו; והשני אחריו והרביעי, ושניהן שווין; ואחריהם השלישי והחמישי והשביעי, ושלושתן שווין; ואחריהם השישי והשמיני, ושניהן שווין; והתשיעי, אין למטה ממנו.

יג) [י] אין כשר למנורה -- אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד, שנאמר "כתית, למאור" (שמות כז,כ): אין כשר למנורה, אלא היוצא מן הכתוש בלבד. אבל למנחות, כולן כשרין.

יד) [יא] ומאחר שכולם כשרין, למה נמנו -- לידע היפה שאין למעלה ממנו, והשווה, והפחות: שהרוצה לזכות -- יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא, מבכורות צאנו -- ומחלביהן; וישע ה', אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד,ד).

טו) והוא הדין, בכל דבר שהוא לשם האל הטוב -- שיהיה מן הנאה הטוב: אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר "כל חלב, לה'" (ויקרא ג,טז).